נולדתי בפרדס חנה של שנות ה- 80 (אז היא עוד לא היתה השילוב בין רישיקש ליערות הכרמל), גדלתי בשכונה בה כולם מכירים את כולם, כולם מספרים אחד לשני את אותם הסיפורים וכולם עושים פרצוף של שומעים זאת בפעם הראשונה.

כך שמעתי את אמא שלי ז”ל מספרת מאה וחמישים פעמים לפחות ש ״התחלתי ללכת ולדבר בו זמנית בגיל עשרה חודשים״ ומאז לא סתמתי ולא ישבתי. האמת שזה די מסביר (שלא לומר מגדיר) את האישה שגדלתי להיות.

 

מהמורים בבית הספר שמעתי שיש לי פוטנציאל (נו מה), הילדה הזו שלא מסוגלת לשבת בכיתה, אבל מתבטאת בעל פה ובכתב באופן פנומנאלי (“מניח את הדעת” אם לצטט את המינוח הפורמלי באסיפות ההורים, הפנומנאלי זה מה שאני בחרתי לשמוע) וכך אני והפוטנציאל סיימנו תריסר כיתות בציונים מניחים את הדעת, אירוע בנאלי למדי, לתקופתו, אך מסתבר כמכונן להמשך חיי. מרתק. ללא ספק.

אנחנו כבר אחרי 12 שורות ועוד לא כתבתי מילה על מה אני עושה בחיי העסקיים, אל דאגה, לכל דבר יש סיבה, כך לפחות אני מאמינה (ובכלל אני מאמינה, כן אפילו שחזרתי בשאלה בגיל 18, עזבתי את הבית, התגייסתי לצבא וגידלתי את עצמי). ואם לקפוץ לרגע למקום המקצועי, אז כמומחית להתנהגויות אנושיות ברשתות חברתיות, אני יודעת שקופצות עכשיו מלא שאלות סקרניות ומעניינות, לגיטימי. הנה בבקשה: דתייה לאומית, לא הייתי חיילת בודדה, הייתי קצינה, נכנסתי לקבע, פרנסתי את עצמי, חזרתי הביתה בגיל 29. היום אנחנו בקשר, ברוך ה’, לא אני לא דתיה, כן אני והקב”ה ביחסים קרובים מאוד.

ובכן, אם נכנסת בכדי למצוא אשת מקצוע בתחומי המיתוג האישי בסושיאל, שיווק יצירתי, מיתוג מעסיק, תוכן עם תוכן, זה ממש בהמשך העמוד. רק מציינת שכדאי להמשיך לקרוא את האודות, בעיקר כי חיים של אחרים זה מאוד מעניין אבל גם כי (להלן גילוי נאות) כל דקה שאתם פה מאוד מקדמת את האתר שלי. יושר וכנות זה כאן. גם את הבחירה לספר את קורות חיי (אגב לא הגשתי כאלה יותר מפעם אחת), עשיתי מתוך הבנה ברורה, שאנשים קונים מאנשים. והרי אתם כאן כי מתקיים בכם רצון לברר ולקנות, ולי, כמה הגיוני, יש את הרצון שתכירו אותי ותקנו ממני וזה יתקדם לשלב הבא, אם תמצאו כאן חן, חיוך, הזדהות, זכרונות משלכם ואת אותו ה-”משהו הזה” שאנחנו לא תמיד יודעים להסביר. אבל הוא בוודאות זה שגרם לסבתא שלנו לבחור לקנות בבסטה של משה ולא בבסטה של יהודה. למרות שלשניהם יש אחלה פיצוחים.

ואם בפיצוחים עסקינן, הנה מסר סמוי (כמו המקל הזה של המלח בתוך הגרעינים שחורים), על כך שאני מעולה בפיצוח, רק שבעסק, בשונה מדוכן הפיצוחים של יהודה (או משה), אי אפשר לקבל מאתיים גרם קלוף. צריך לקלף. חובה לקלף. פילינג שמתחיל בבפנים ומקרין החוצה. (רק אני מסוגלת להקביל בין גרעינים לפילינג, רק כי אסוציאטיבית בשניהם יש קילוף). נפלאות adhd שקיבלתי במתנה.

רגע לפני שמצרפת את התיק הרפואי שלי והתיק האישי שלי מבית הספר (שתראו שכתוב שאני “מניחה את הדעת“), הנה משהו ממני אליך: אם הגעת עד כאן, ברוכה הבאה, ברוך הבא, תודה שקראת.

אני אודליה ברבי, נולדתי ב- 1981, בפרדס חנה של פעם, בת בכורה שגדלה עם ארבעה אחים בנים שבזכותם אני יודעת מה זו ציריה ואיך נראה קרבורטור. אבא קצין משטרה, אמא מורה לחינוך מיוחד. בית דתי, מזרחי, חינוך לאהבת אדם, ארץ ואדמה, רדיו תמיד דלוק. שירים עבריים של פעם, שירי תפילה ליוו ומלווים אותי מילדות, ערוץ 7, רשת ב׳,רשת ג׳, ועודם.

אני אמא של נעם, תמר, מאיה ושקד, ובת הזוג של אוהד שאת ילדיו אורי וענבר, אני אוהבת כמו היו שלי. מתאמנת קרוספיט, מבשלת מעולה! ומוכשרת בהכנת ארוחות שלמות מ- ״אין כלום במקרר״ (מצרפת מתכונים מנצחים בהמשך) ומייסדת התנועה- צדיקה עפת על עצמך כבר היום, תנועה ופעולה פשוטה שמשנה את רוב הסיבוכים בחיים, (או לפחות את אופן ההתבוננות עליהם).

על כף רגלי מקועקעים שורשים, על פרק כף ידי דבורה. את זה לא ניתן לעקור ובלעדיה אי אפשר בטבע. כך אני מאמינה גם עבור האנשים שאני מלמדת, מלווה, מרצה ומייעצת להם. השאלה והתשובה מתחילה ומסתיימת בטבע האדם, ולעתים הבקשה היא לחזור לשורש ולזכור שגם אם קטנה, הרי שחשיבותך עליונה ובאת לעשות כאן תפקיד שהוא רק שלך.
וכך אני פועלת גם בחיי המקצועיים, שהרי הא בהא טליא.
עצמאית משנת 2015, מוציאה אנשים לאור, מגלה להם כוחות, מלמדת אותם להסתכל על הדברים במציאות נוכחת ואפשרית.
לא מוכרת חלומות, לא כובשת פסגות.
עובדת עם ה- יש.
ייעצתי, לימדתי, ליוויתי מאות אנשים, בעלי עסקים, עשרות חברות וארגונים מסקטורים ומקצועות שונים, הן באופן פרטי, הן בסדנאות והן כוותיקת המרצות בתוכנית מעוף של משרד הכלכלה. ובכל אלה ומכל אלה, הוספתי ידע וההעמקה שעומדת לזכותי ועבור הבאים בצל קורתי.

פירוט המוצרים במרחק גלילה קצרה ממך

הלוואי ונעבוד יחד.

הלוואי וחייכת כל זמן שקראת.

לא רוצה להיות קטנונית, אבל לכם כבר יש את הפרטים שלי...